החלטה בתיק רע"א 778/10

           לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת נ' בן-אור) מיום 20.1.2010 בבש"א 10075/07 (ע"א 3563/09), בו נדחתה בקשתה של המבקשת לעיכוב ביצוע פסק דין חלקי של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט מ' בן-עטר) מיום 16.9.2009 בת.א. 1498/09, במסגרתו ניתן תוקף של פסק דין חלקי להסדר אליו הגיעו הצדדים בעניין פינויה של המבקשת מהמושכר (להלן: פסק הדין החלקי).

עובדות והליכים קודמים

1.        כפי שעולה מהבקשה, ביום 2.9.1998 נחתם הסכם שכירות בין המבקשת למשיב, לפיו הושכרה למבקשת דירה בבעלותו של המשיב (להלן: הדירה). עוד עולה מהבקשה כי בשלב מסוים ביקש המשיב לפנות את המבקשת מהדירה, אך המבקשת טענה כי עומדת לה זכות שבדין להמשיך ולהתגורר בדירה מכוח התחייבות שבעל פה, לפיה הבטיח לה המשיב כי תוכל להמשיך ולשכור את דירתו ככל שתחפוץ. בשל סירובה של המבקשת להתפנות מהדירה, הגיש המשיב תביעה לפינויה מהמושכר.

2.        ביום 16.9.2009 התקיים דיון בבית משפט השלום בירושלים לפני כבוד השופט מ' בן-עטר. מפרוטוקול הדיון עולה כי המבקשת הייתה מיוצגת וכי נכחה בדיון, עובדה שהמבקשת מאשרת אף בבקשה שלפניי. עוד עולה מפרוטוקול הדיון כי באי כוח הצדדים הודיעו לבית המשפט כי הגיעו לפשרה במסגרתה יתן בית משפט השלום פסק דין חלקי לפיו המבקשת תתפנה מהדירה לא יאוחר מיום 31.12.2009, פרק זמן הכולל תקופת התארגנות, כשהדירה פנויה מכל אדם וחפץ ומבלי שמי מהצדדים יוותר על טענותיו לעניין הוצאות תביעת הפינוי. כך, הוסכם כי כל צד ישמור על טענותיו בעניין הוצאות תביעת הפינוי ובית המשפט יכריע בעניין בתום ההליך. לפי הודעת באי כוח הצדדים, נתן בית משפט השלום תוקף של פסק דין חלקי להסדר הפשרה אליו הגיעו הצדדים.

3.        על פסק הדין החלקי הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי. בהודעת הערעור טענה המבקשת כי נפל פגם במסגרת ההליך בבית משפט השלום היות שהיא לא הסכימה להסדר אשר נוסח על ידי בית משפט השלום. כן טענה המבקשת כי לא ניתנה לה אפשרות להוכיח את טענותיה בראיות. עוד ציינה המבקשת כי התנגדה להסדר הפשרה והביעה את מחאתה במהלך הדיון אך זו לא נרשמה בפרוטוקול. בד בבד עם הגשת הערעור לבית המשפט המחוזי, הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין החלקי.

4.        ביום 14.12.2009 נעתר כבוד השופט מ' רביד לבקשת עיכוב הביצוע, בין היתר נוכח העובדה כי המשיב לא העביר תגובתו לבקשת עיכוב הביצוע. ואולם, ביום 19.1.2010 ביטל כבוד השופט רביד את החלטתו מיום 14.12.2009 לאחר שהוכח לפניו כי הן הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין החלקי והן החלטתו בדבר קציבת מועד להגשת תגובת המשיב לבקשה לא הומצאו כדין למשיב ולפיכך לא ניתן לו יומו בבית המשפט. בהמשך החלטתו קבע כבוד השופט רביד כי בקשת עיכוב הביצוע תועבר בדחיפות לעיונו של השופט התורן נוכח שהייתו בשבתון.

5.        ביום 20.1.2010 נתנה כבוד השופטת נ' בן-אור החלטתה בבקשת עיכוב הביצוע. כבוד השופטת בן-אור דחתה את הבקשה בנימוק כי "סיכויי הערעור קלושים ביותר" הן מהטעם שהמבקשת לא הגישה בבית משפט השלום בקשה לתיקון פרוטוקול הדיון כך שישקף את התנגדותה להסדר הפשרה והן משום שהייתה מיוצגת בערכאה הדיונית וקשה לקבל את טענתה כי בא כוחה הסכים בשמה להסדר הפשרה בניגוד לעמדתה. כבוד השופטת בן-אור פסקה כי על המבקשת לפנות את הדירה לא יאוחר מיום 1.2.2010. על החלטה זו הוגשה הבקשה שלפניי.

נימוקי הבקשה

6.        בבקשה שלפניי טוענת המבקשת, אשר אינה מיוצגת, כי לאורך כל הדיון התנגדה להסדר הפשרה עליו הודיע בא כוחה לבית המשפט. לטענתה, בא כוח נתן הסכמתה להסדר הפשרה בניגוד לרצונה. כך, טוענת המבקשת כי לאחר שהודיע בא כוחה על הסכמתה להסדר הפשרה היא פיטרה אותו מייצוג ולא ידעה כי יש ביכולתה להגיש בקשה לתיקון הפרוטוקול כך שישקף את התנגדותה לפסק הדין החלקי. המבקשת טוענת כי סיכויי הערעור טובים ולכן יש לעכב את ביצוע החלטתה של כבוד השופטת בן-אור, שכן אחרת יגרמו לה נזקים בלתי הפיכים, ובכך למעשה רומזת המבקשת כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה.

7.        ביום 31.1.2010 הוריתי למשיב להגיש תשובתו לבקשה וכן הוריתי על עיכוב ביצוע ארעי להחלטתה של כבוד השופטת בן-אור עד להכרעה בבקשה.

תגובת המשיב

8.        לטענת המשיב - באמצעות בא כוחו, עו"ד דב וינברגר - דין הבקשה להידחות. כך, טוען המשיב כי המבקשת הייתה מיוצגת בבית המשפט השלום, נכחה בדיון ובא כוחה הסביר לה את משמעות הסדר הפשרה אליו הגיעו הצדדים והמבקשת נתנה את הסכמתה לכך. לטענת המשיב, אין כל בסיס לטענותיה העובדתיות של המבקשת אשר נוקטת בהליכי סרק לשם דחיית פינויה מהדירה, וזו כל תכליתה של הבקשה דנן. המשיב מדגיש כי סיכויי הערעור של המבקשת אינם טובים וכן מציין כי מזה זמן רב נגרמים לו נזקים בכך שהמבקשת אינה משלמת את תשלומי שכר הדירה וההוצאות הנלוות לשימוש בדירה ולכן מאזן הנוחות נוטה לטובתו, מה גם שהמבקשת עצמה הסכימה להתפנות מהדירה והסכמתה קיבלה תוקף של פסק דין חלקי. בשל כל הטעמים האמורים מבקש המשיב לדחות את בקשתה של המבקשת.

דיון והכרעה

9.        לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה על צרופותיהן, בפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום, בפסק הדין החלקי ובהחלטותיהם של כבוד השופט רביד וכבוד השופטת בן-אור, סבור אני כי דין הבקשה להידחות זאת מהטעמים המפורטים להלן.

10.      על פי תקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 על המבקש עיכוב ביצוע פסק דין במסגרת הליכי הערעור לפנות תחילה לערכאה הדיונית בבקשה בעניין זה, ובהיעדר פנייה כאמור אין בית המשפט שלערעור דן בבקשת עיכוב ביצוע פסק דין (ראו למשל: פסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 3898/06 גלם נ' מנהל מע"מ אשדוד(לא פורסם, 25.7.2006), סעיף 3 והאסמכתאות הנזכרות שם]. המבקשת לא טענה בבקשה שלפניי וממילא לא הניחה כל תשתית עובדתית לכך שפנתה תחילה בבקשת עיכוב ביצוע לבית משפט השלום. משלא עשתה כן, היה על בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה (ראו למשל: רע"א 5365/09 בוסתן נ' ביבי (לא פורסם, 2.7.2009), סעיף 6]. משום כך, אין מקום לדיון בבקשה שלפניי לגופו של עניין.

11.      יתר על כן, ברע"א 10165/04 Bio Veris Corporation נ' גרימברג (לא פורסם, 2.12.2004), הדגיש השופט א' גרוניס כי כאשר מדובר ב"החלטה אחרת" עליה יש להגיש בקשת רשות ערעור הרי שהימנעותו של בעל הדין המשיג על ההחלטה מלפנות לבית המשפט שנתנה מהווה טעם לדחיית הבקשה.

           עוד הדגיש השופט גרוניס כי דווקא במקרה בו טוען בעל דין לפגם חמור בהליך בערכאה הדיונית, הצעד המתבקש מבחינתו הוא פניה תחילה לערכאה הדיונית על מנת שזו תבטל את החלטתה (שם, סעיף 4). כך, במקרה דנן אחד מהנדבכים המרכזיים שעליו מתבססת המבקשת הוא הטענה כי בית משפט השלום לא שעה להתנגדותה להסדר הפשרה ולא איפשר לה להביא ראיות. לכן, דווקא במקרה כגון דא הייתה חשיבות רבה בהגשת הבקשה לעיכוב ביצוע דווקא לבית משפט השלום על מנת שיתקן את הפגם הנטען.

12.      זאת ועוד, ברע"א 9798/08 טולדנו נ' ורסנו (לא פורסם, 7.1.2009), הדגשתי כי אין מקום ליתן עיכוב ביצוע להחלטה שיפוטית המורה על פינוי המושכר מקום בו הפינוי הוא פרי הסכמתם של בעלי דין שקיבלה תוקף של פסק דין שעה שבעלי הדין היו מיוצגים. די בכך להביא לדחיית הבקשה.

13.      נוכח האמור לעיל, איני רואה מקום לדון בשאלת סיכויי הערעור ובשאלת מאזן הנוחות, שהינן השאלות הרלבנטיות במסגרת בחינת בקשה לעיכוב ביצוע [ראו למשל: רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ"ד נו(1) 529 533 (2001). כן ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 525-519 (מהדורה עשירית, 2009)].